אלי האגודה להגנת הילד

למה הם  רוצחים  ילדים  ?!​

דר'   חניתה  צימריו

 

בהסתכלות לאחור  על  השנה או השנתיים האחרונות,  היו יותר מעשרה מקרים בהם  הורים רצחו את ילדיהם.  הדעת אינה תופסת זאת  והלב עוד פחות.  לפגוע בילד,  בילד שלך,  בתינוק שהוא בבת עינו של כל הורה !   מסתבר שלא של כל הורה יש הורים אחרים.

הורים המתעללים בילדיהם מאופיינים ע"י קושי באמפתיה.  הם אינם יכולים לראות את הילד כאדם,  אינם מזדהים עם הכאב ועם הרגש.  מבחינתם ילד כמוהו כאובייקט, כחפץ   אשר אפשר לנפץ, להשליך או לרצוח  הרי ממילא אינו אדם.

 

למאפיין מזוויע זה מצטרפים דברים נוספים.  תפיסת הילד כרכוש,  כשלוחה שלי.  אם הילד שייך לי,  אם הוא חלק  ממני  מותר לי לעשות בו כרצוני.  "אני נתתי חיים לילד"  אמרה לי אמא פוגעת  "ולכן  מותר לי לקחת אותם".

 

הנקמה גם היא מוסיפה למעגל האימה.  ובמקרה של רצח ילדים מדובר על  "סינדרום  מדיאה".  מדיאה,  אשר רצחה את ילדיו של בעלה - ילדיה  כדי להעניש את בעלה.  הפגיעה מכוונת  אל בן הזוג  ולפי תפיסה חולנית זו   אני אפגע בבן הזוג  ע"י  פגיעה בדבר היקר לו ביותר,  קרי,  בילדיו.  לפעמים העיוות  מקבל צורה שונה כשההורה אומר  "אם אני לא מקבל את הילדים  גם היא לא תקבל אותם".

 

תסריט בלהות זה  המביא לרצח ילדים  תמיד מפתיע אותנו.  לפעמים אכן לא ניתן לצפות את הזוועה,  אבל יש וניתן להבחין בסימנים  מקדימים.  אלימות אינה מופיעה פתאום.  אבל כשזו  "רק"  סטירה ,  התפרצות ראשונה,  פעם אחת,  אנו לא  רוצים לראות,  לא בטוחים,  לא רוצים  להסתבך,  זה לא העניין שלי.  אם זה לא העניין של כל אחד מאיתנו עניינו של מי זה?  של  הפעוט שנרצח ?  אם נגדיר הורה פוגע רק לפי תוצאות מעשיו נאחר את המועד.  לחפש סימנים לאחר מעשה יאפשר  אולי  להעניש ולנקום אבל לא יחזיר ילדים לחיים. 

 

לפעמים מקרה אלימות בודד אינו מספק  לנו הוכחות מספיקות,  אבל דיווח אחראי של חברים,  שכנים,  בני משפחה  יספק הצטברות של מקרים,  דפוס של התנהגות  ואולי בסופו של דבר  נעצור את היד המכה,  או את הגרזן  המונף  רגע לפני.    

 

 

הכותבת  הינה  מייסדת  ונשיאת  אל"י האגודה  להגנת  הילד.